תביעת יורש מכוח הלכת השיתוף

 תמ

להלן נתוח של פסק דין שנתן ביום 20.6.12 על ידי כבוד השופט ארז שני מבית המשפט למשפחה ברמת גן בתמ"ש 21200-1-10

שני הוריו של התובע חיו יחדיו כחמישים שנה והיו הורים לארבעה ילדים, הבן התובע ושלוש בנות. האב המנוח נפטר כמה שנים קודם לתביעה והוריש את כל רכושו לבנו. האם החסויה נתבעת על ידי בנה מכוח הלכת השיתוף לפסק דין הצהרתי לפיו מחצית מרכושה שייך לעיזבון האב המנוח משמע הבן תובע לחלק לאלתר עוד בחייה את מחצית רכושה מכוח היותו היורש היחיד של עיזבון אביו.

במקרה דנן הוכח כי האם החסויה קבלה בחייה מאביה במתנה להלן "הסב" מגרש במתנה אשר הניב עסקת קומבינציה ועשרות דירות. חלקן נתנו לילדי בני הזוג על ידי האם במתנה עוד בחייה (שתי דירות לכל ילד) וחלקן נותרו על שמה.

התחקות אחר כוונתם המשוערת של בני הזוג בחייהם

חרף העובדה כי דובר בנישואין ארוכי טווח מגיע בית המשפט למסקנה כי במקרה דנן התכוונו ההורים להפרדה רכושית ודחה את תחולתה של חזקת השיתוף וכפועל יוצא מכך את תביעת הבן.

בדחותו את החלת הלכת השיתוף מתחקה בית המשפט אחר כוונתם המשוערת של ההורים ומגיע למסקנה כי ההורים לא התכוונו להחיל עליהם את הלכת השיתוף בנכסים. השופט מסיק על כוונתם זו מתוך כך שבמהלך כל חייהם המשותפים היו נכסים מסוימים רשומים על שם האם לבדה (מתנות מהסב ותחליפיהן כגון הדירות שהניבה עסקת הקומבינציה לגבי המגרש שנתן לה אביה במתנה), מנגד נכס עסקי (מגרש) נרשם על שם האב המנוח לבדו, הפרדת חשבונות ההורים במהלך כל חייהם כאשר לימים כל אחד מההורים צרף לחשבונו את אחד מילדיו. האם צרפה לחשבונה את אחת מבנותיה והאב צרף לחשבונו את הבן התובע. מנגד כאשר רצו ליצור שיתוף רכשו דירה משותפת בירושלים זו נרשמה על שם שניהם. בנוסף בצוואת האב המנוח נרשמו רק נכסים שהיו רשומים בבעלותו ולא הייתה כל התייחסות להלכת השיתוף או לנכסים המצויים בבעלות האם החסויה. כמו כן בצוואתו גילה המנוח כי חזקת השיתוף בכנסים אינה חלה כלפי רעייתו בכל הנוגע לנכסיו הוא. גם האם ערכה צוואה ואל מקום עריכתה הגיעה היא בחברת האב המנוח כאשר היא לא צוותה דבר למנוח בצוואתה.

ביהמ"ש קובע כי יכול וכל עובדה כשלעצמה (הרישום הנפרד של נכסי המקרקעין, קיום חשבונות בנק נפרדים וכו') אין בה די כדי לשלול את הלכת השיתוף אך כאשר נצברת מסה של ראיות על התנהלות בנפרד, אגב בחירה, נסתרת חזקת השיתוף.

מהי הזדמנות סבירה לטעון לתחולת הלכת השיתוף

האם היתה למנוח הזדמנות סבירה לתבוע מכח חזקת השיתוף והוא נמנע מלעשות כן או שניתן לראות במנוח כמי שבחר שלא לממש את זכותו ובכך יצר גם מניעות מלתבוע כלפי הבן.

ביהמ"ש קובע כי אין די בקיום חיי משפחה הרמוניים כדי להפטיר אדם מהצורך להודיע אם עומד הוא על זכויותיו על פי חזקת השיתוף. גם כשאין בנמצא סכסוך אזי הופעת סיטואציות כמו הגעת רכוש משמעותי, מתן רכוש משמעותי, שינוי מעמדו של רכוש משמעותי או עריכת צוואה, כולן סיטואציות המהוות הזדמנות סבירה בה צריך אדם לגלות דעתו אם רואה הוא את חזקת השיתוף כמי שחלה על יחסיו עם בן זוגו. ולעניין זה דין שתיקה כדין מחילה על הזכות לתבוע.

ביהמ"ש קובע כי כאשר הלך אחד מבני הזוג לעולמו מבלי שעמד במועד כלשהו בחייו על זכויותיו על פי חזקת השיתוף ובלי שנתן ביטוי לרצונו לממשן, וזאת על אף הזדמנות סבירה שהיתה לו לעשות כן, כי אז יש לראות את אותו בן זוג כמוותר על זכותו להחיל עליו את חזקת השיתוף ולהכיר בזכויותיו על פיה. פועל יוצא מכך לא יוכלו גם יורשיו לטעון לתחולתה של חזקת השיתוף(וראה ע"א 5774/91 היא הלכת יהלום).

ביהמ"ש קובע כי "מדיניות משפטית רצויה לא תעודד יורשים לנסות ולשנות רצונם של מצווים אשר לא שקלו בדעתם את חזקת השיתוף ולא הזכירוה בצוואותיהם על דרך יצירת סכסוך ממוני לאחר פטירת ההורים או מי מהם, בודאי לא כאשר החתירה של היורש - היא ליצירת אי שוויון".

ביהמ"ש קובע כי הכוונה במילים "הזדמנות סבירה" היא כאשר נוצרת סיטואציה בה מצופה מן האדם הסביר להביא בחשבון את חזקת השיתוף, להזכירה ולהתייחס אליה. במקרה דנן קובע ביהמ"ש כי היו למנוח מספר רב של הזדמנויות להעלות את הטענה בדבר החלתה של הלכת השיתוף לרבות פתיחת חשבונות בנק נפרדים של המנוח ואשתו באותו סניף בנק, משצרף האב את הבן לחשבונו, משהעניק האב את כל הנכסים הרשומים על שמו לבן בחייו, משערך האב צוואה וכיוצ"ב.